אני לא מבינה למה יש כל כך הרבה תוויות וסטיגמות בארץ. לכל אחד יש משהו להגיד על כל אחד ופשוט יש לי כאב ראש אחד גדול מכל ההתנהגות הזאת. למה אנשים לא יכולים לראות אנשים אחרים כאנשים בפני עצמם ומיד מתחילים לקטלג אותם כקבוצה כזו או אחרת? קשה לי עם המנטאליות הזו. קשה לי עם צרות המחשבה הזאת והקיבעון הבלתי מובן ובלתי הגיוני הזה.
אשים פשוט שופטים כל כך מהר אחד את השני ולא נותנים להם הזדמנות אמיתית להתבטא ולא באמת מנסים להכיר את האחר. מאד קל פשוט לשים תוויות על אנשים ולקטלג אותם כאלו או כאלו ולהניח עליהם הנחות כי אנשים מקבוצה כזו או כזו הם למעשה כאלו וכאלו ומשליכים עליהם כל מיני תכונות וסטיגמות שלעיתים קרובות אין להם שום אחיזה במציאות.
תוויות וסטיגמות אוחזים בנו כה חזק, שאפילו בהיותו נשים או זכרים, אפילו הבחנה זו יוצרת סטיגמות רבות. אני מסרבת בתוקף לתפקידיי האישה החברתיים. אז אם אני אישה.. מה זה אומר? שהוטל עלי התפקיד לדאוג למשק הבית ולגידול הילדים עוד לפני שיצא לי לעשות חושבים ולשקול את ייעודי בחיים. אינני מוכנה בשום פנים ואופן לקבל תכתיבים חברתיים שאני מרגישה שנכפים עלי ואינם נעשים מרצוני החופשי.
הסטיגמות עוד ממשיכות ללוות אותנו במהלך כל חיינו. יש תוויות רבות על גיל, מוצא, עדה, עיסוק, אמונה ובעצם כל דבר שמגדיר אותנו כ "מה אנחנו" "מי אנחנו" ישר מודבק לזה סטיגמה מסוימות. נמאס ככה. אי אפשר פשוט לגלות עניין אמיתי באדם שמורכב ממספר ומספר אלמנטים שלעיתים אפילו סותרים אלו את אלו, כך שלסטיגמות ולתוויות השונות אין להם בכלל מקום בעת חווית הכרת האדם האחר הספציפי שנמצא מולך. כמו שאמר בובר חשוב לבוא ולהכיר את האחר מפגש "נקי". ויפה שעה אחת קודם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה