המקום הקט שלי לשים את הראש בנחת

לינה כפרית זה הדבר הכי כיפי שיש בעולם. זה פשוט לזנוח את כל החיים העירוניים וללכת להירגע קצת בטבע מול המרחבים הגדולים. אין הרגשה יותר נעימה של חופש מאשר להשקיף על הנוף ועל ההרים ועל הירוק ועל הדשא ולשמוע את הציפורים ולהריח את הריח האוויר הצלול של הפרחים. הכול כל כך רגוע ושליו בעת חופשה. הלוואי וככה יכולתי להרגיש כל יום ויום. אבל בינתיים אני מסתפקת ב- לינה כפרית על מנת לקבל את השקט שאני חפצה לו כה רבות.

אני לא מאמינה שקיימת פיסה של שקט כל כך טהורה כפי שאני חווה אותה כאשר אני עושה לינה כפרית בצפון. זה נחמד ומרגיע לדעת שיש לי פינה שאני תמיד יכולה לברוח אליה ללא כל חששות וללא כל פחדים ותמיד לקבל את קצת השקט והרגוע שכל כך חסר לי ביום יום. מקומות מפלט אין רבים ואני שמחה על המקום הקטן והשליו שמצאתי לעצמי. אין זו הרגשה יותר שמימית מזו.

אני מקבלת גם ביחד עם החופשה גם ארוחת בוקר גדולה ומפנקת. זה לא רק לינה כפרית מרגיעה אלא גם ארוחת בוקר מזינה ובריאותית. תמיד אחרי שאני נמצאת בצפון אני מרגישה שהצטברו לי המצבורים והכוחות ואני מרגישה כמו חדשה להתחיל שוב תקופה לא קלה אבל אני מוכנה ומזומנה לכול. ותמיד יודעת שכאשר ארגיש שאוטוטו אני עומדת לקרוס אז אני יש בורחת לצפון לפינה הקטנה שלי באזור הלינה הכפרית שלי.

מקווה שלכל אחד ואחד יש את המפלט הקט שלו כמו שלי יש את ה- לינה כפרית שלי, כך שלכול אחד יש את ה- לינה כפרית משלו. חשוב לשמור על שיווי משקל בחיים וזו אפשרות ודרך אחת לממש זאת. שתהיה חופשה מהנה.

פחדים לא רציונליים

אני ממש מפחדת מ- קוסמים. לא יודעת למה אבל יש בהם משהו ממש שמפחיד ומבהיל אותי עד מאד. כל פעם שאני מגיעה עם הילדים למופע של קוסמים אני ישר מתחילה להרגיש לא טוב. אני נלחצת מהר מאד והגוף שלי מתחיל להזיע. אולי כל ההוקוס פוקוס והנסתר והלא ידוע הוא מעבר לבינתי ולפיכך זה מלחיץ אותי מאד. אני מניחה שאולי יש איזה שהיא חווית ילדות טראומטית שלפיכך אני מגיבה כמו שאני מגיבה.

באמת שהכול מתחיל מחוויות ראשוניות שמעצבות את האישיות שלך ואת מי שאתה. כנראה שהייתה לי חוויה לא נעימה עם קוסמים שגרמה לי לחוש כבר אז זעזוע ולחץ. כנראה שהיום אני מגיבה בדיוק כפי שהייתי קטנה כשראיתי קוסמים לראשונה. מדובר בתגובת שיחזור לאותו אירוע בדיוק. כנראה שלא פתרתי עם עצמי בדיוק מהו אותו הטריגר שבגללו הכול התחיל.

לא זכורה לי מה בדיוק קרה עם אותם ה- קוסמים כאשר הייתי ילדה קטנה אך ברור לי שקרה שם משהו שהלחיץ אותי נורא. כנראה משהו לא רגיל כי לכול שאר הילדים בגן שלי לא הייתה תגובה דומה וגם לילדים שלי אין תגובה דומה וגם לחברים של הילדים שלי אין תגובה דומה. יש כאלו שהולכים למהפנטים על מנת לשחזר זיכרונות מודחקים. האמת שזו יכולה להיות אופציה טובה אבל אני עוד יותר מפחדת ממהפנטים.

כנראה שאצטרך לחיות עם זה. אני מניחה שיש דברים יותר גדולים מאשר לפחד מ- קוסמים. זו האמת סתם שטות קטנה והילדים שלי עוד מעט יגדלו ואז בכלל לא אצטרך להיתקל עוד ב- קוסמים כלל וכלל. זו רק תקופה כנראה שאני אמורה לעבוד ותו לא. אבל עד אז כנראה שכל פעם שאראה קוסם אקפא על מקומי לשנייה.

סיומה של תקופה

איך אני שונאת את הריח של השיפוצים. החליטו עכשיו שמשנים את כל הצורה של המשרד. תמיד היו לי חדרונים קטנים ועכשיו רוצים לעבור לשיטה של חלל פתוח אז עושים עכשיו הכול בכדי להפוך את המקום למקום יפה יותר, אבל זה אומר בינתיים לעבוד שכול הזמן הפועלים מסתובבים מתחת לרגליים שלך וזה ממש לא נוח. זה די אפילו משגע נורא. הריח הוא נוראי וגם יש פה המון רעש והמולה ואני עדיין צריכה להתרכז בעבודה שיש לי לעשות. אבל לפחות עוד שבוע אני יודעת שהם עתידים לסיים את העבודה ואז הם רק צריכים לעשות פוליש ואז כל התקופה הזאת תסתיים.

זו הייתה תקופה גם די ארוכה. לפחות כבר כמה חודשים שאני מסתובבת עם כל הרעש והלחץ הזה לסיים את העבודה שלי בזמן ותחת תנאים לא נוחים לעבודה. זה היה בהחלט לא פשוט אבל נראה לי שאני עמדתי במשימה. אני אוהבת את העבודה שלי ואני מסוגלת לאטום את עצמי מהתנאים הסובבים אותי. לא כל אחד יכול ומסוגל לעשות את זה אבל יש לי את היכולת הזאת ואני מרוצה מכך. כבר מחכה שיעשו פוליש פה ואני אוכל לחזור לשבת בצורה נורמאלית על כיסא ושלוחן.

אם הם כבר יעשו את ה- פוליש זה יהווה סממן לסוף התקופה הזאת. אתם לא יודעים איך אני מחכה לזה. אני אוהבת את השקט שלי. אני אוהבת סביבת עבודה שקטה ונעימה. ככה אני מרגישה שלווה יותר ואין הרגשה יותר חשובה מאשר תחושת השלווה.

אני יודעת שכאשר הפועלים יעשו פוליש באותו היום אני וחברה מהעבודה נלך לפנק את עצמינו בארוחת צהריים מפנקת וטובה. נעשה מהיום הזה חגיגה גדולה. האמת, בא לי ארוחה טובה!

נפלאות האדם והמכונה

מה היינו עושים אם לא היו בתי דפוס? אז לא היו ספרים ולא היו עיתונים ולא היו חוברות לצביעה לילדים? איך הייתה נראית הציוויליזציה אם לא היו לנו בתי דפוס. בטח היינו כמו מתנהגים האדם הקדמון שהיה מעביר את הסיפורים מפה לאוזן. זה גם אמצעי תקשורת מעול אבל כמובן שהודות ל- בתי דפוס אשפר להעביר אינפורמציה בצורה הרבה יותר קלה, הרבה יותר נגישה, ולקהל הרבה יותר רחב. אפשר גם לקרוא ספרים בתור הנאה. אפשר ללמוד על כל נושא שמעניין אותנו. אפשר ללמד ילדים קטנים קרוא וכתוב ולהפעיל אותם עם חוברות צביעה. 

יש ל- בתי דפוס המון תכונות נפלאות ונהדרות. אני המעריצה הכי גדולה של מידע ולא הייתי יודעת מה הייתי עושה בלעדי בתי דפוס. איך הייתי מעבירה את שעות הפנאי? איל הייתי יכולה לקרוא על מידע חדש כישן? איך הייתי מלמדת את ילדיי לקרוא שירים ואגדות? זה מעבר לבינתי איך האדם הקדמון הצליח לשמר את הסיפורים שלו מפה לאוזן. בטח היו מלא סתירות בין סיפור לסיפור ולא הייתה כלל אמינות בדברים.

בתי דפוס מונעים אי טעויות ואי הבנות שכאלו. יש משהו כתוב. זה כתוב על דף לבן חלק. זה כתוב שחור על גבי לבן. אין מקום לטעויות. אין מקום לפרשנויות. זה בדיוק כתוב כמו שזה כתוב. ו- בתי דפוס גרמו לזה הכול להתגשם. ועם הזמן בתי הדפוס הולכים ומשתכללים. נוצרים יותר ויותר ספרים. יש יותר מידע. הכול פתוח בפני כולם.

אני כל כך שמחה שנולדתי לעידן של טכנולוגיה מתקדמת. בתי דפוס הם החלוצים שרעיונם הוא מהפכני, כך להפיץ מידע לכל עבר ויתר הטכנולוגיה המתווספת מוסיפה רק עוד ועוד. האנושות מתקדמת והיא מראה זאת ובגדול.

אלוהיי המלחמות הקטנות

אנו חיים בעולם כל כך בירוקראטי. יש המון טפסים לכול. המון מסמכים לכול. הכול צריך למיין ולתייק. אני לא יכולה עם זה יותר. עכשיו גם אנשים התחילו לעשות למינציה. חס וחלילה שהדף או המסמך הנורא חשוב שלהם לא יתכלה. נורא חשוב דפים. נורא חשוב ניירת. ולמה? כדי לחשוב שיש סדר בעולם שלנו? כדי שנרגיש שאנחנו בשליטה. אני ממש לא מסכימה עם כל הגישה הזאת. זה רק גורם ליותר מתחים ולא מרגישים כלל יותר סדר אלא שיש יותר בלגן שצריך לעשות בו סדר. הכול יצא כמו מעין הפוך על הפוך פסיכי שכזה.

למינציה זה עוד פיתוח של אותו סדר בירוקראטי. אנשים היום התחילו לעשות למינציה לכרטיסי הביקור שלהם, למסמכים שהם חושבים שנורא נורא חשובים. אפילו מלמדים ילדים בגן לעשות למינציה על הציורים שלהם פן הם יתכלו. אבל אז מה אם דברים מתכלים. אולי זה טבע הדברים ואנשים צריכים ללמוד להבין את הטבע ולא לנסות להילחם בו כל הזמן. אבל כנראה זו המלחמה הבלתי פוסקת בין הטבע לבין התרבות.

התרבות תמיד תרצה לעכב ולחנך את הטבע והטבע הפרוע והבלתי ניתן לריסון שוב ושוב ישליט את כוחו. אז עוד דוגמא טובה למלחמה הזאת היא ההמצאה של למינציה. נשמע שאני מוחה על דבר וקטן ופשוט אבל מבחינתי מדבור בהרבה מעבר לזה. אם קצת נקשיב יותר לטבע ואם קצת נבין אותנו ולא ניסה להילחם בו כל הזמן אלא יותר נהיה אחד עם הטבע נוכל להביא לחיים טובים חיים בריאים יותר נוכל להילחם בזיהום האוויר שמתפשט שבעולם שבסוף יביא עלינו צער רב.

אז להילחם בדבר פשוט כמו למינציה זה הצעד הקטן. זו המלחמה שלי. וזו התחלה של תיקון עבורי.  

ירושת הגנים

למרות שיש שילוט איך להגיע למקומות אני אף פעם לא מוצאת את עצמי. הכי מצחיק שהייתי קצינה בצבא והייתי עושה ניווטים על ימין ועל שמאל, אבל מסתבר שיש דבר כזה של ניווטים בטבע לבין ניווטים על הכביש. אני לא מבינה למה אני תמיד צריכה ג'י. פי . אס, בכדי להגיע ממקום למקום. אני לא מבינה איך המוח שלי לא עיבד כבר את כל הנתונים והתחיל לתפוס כיוונים על הכביש.

מזל שיש שילוט, אבל באמת שאפילו זה גם לא תמיד עובד לי. אני כבר לא יודעת מה לעשות. אין לי בכלל תפיסה מרחבית וזה הורג אותי. לא יודעת איך זה קרה. אמי ואבי יש להם תפיסה מרחבית מעולה והייתם מצפים שגם לי זה יעבור קצת בתורשה. בכול אופן מדובר בגנים. דווקא מכול הדברים שיכולתי לרשת ולא ירשתי אז זה חוש התפיסה המרחבי שלי. אני כל כך רוצה לעלות על ההגה ופשוט לדעת לאיפה אני נוהגת בלי להתבלבל כלל וכלל.

אני יודעת שלשלמות דורשת תרגול אבל לעיתים אני חסרת סבלנות ואני רוצה שדברים יקרו עכשיו. אין לי סבלנות לראות איך דברים מתפתחים ואני רוצה את התוצאות. אני רוצה את המטרה. אני רוצה את היעד. אולי זה החלק הצבאי שנותר בי. אבל דווקא הדברים שהכי קשה להשיג אותם, אז דווקא הם לוקחים הרבה זמן. ואם מבחינתי זה לנהוג מבלי בכלל להסתכל על שילוט, אז אני יודעת שזה תהליך, ותהליך אפילו ארוך, אבל הייתי רוצה כבר עכשיו לראות תוצאות.

חוש תפיסתי זה לא משהו שמתפתחים- ביום אני חוזרת ואומרת את זה לעצמי מיליון פעם ביום. זה עוזר ומרגיע. בינתיים אני מסתכלת טוב טוב על כל שילוט ו- שילוט לפני שאני עושה החלטות על הכביש אבל מאמינה בעצמי שיום אחד פשוט אסע, אסע הישר אל יעדי ללא כל היסוסים ותהיות ולא אסתכל לאישורם של השלטים.

אנא קראו והעבירו הלאה

לא אוהבת לראות עצים עם חריתה עליהם. זה עושה לי ממש לא טוב. לא מבינה איך אנשים יכולים להשחית את הטבע היפה שלנו. יש לנו רק ארץ אחת והיא כל כך מיוחדת במינה. בין אם זה הצפון הירוק והיפה לבין הדרום המדברי הצהוב ועד למרכז שמאוכלס בהמוני אנשים. כל אחד צריך לשמור על ארצנו היפה גם בשביל שלנו יהיה יותר נעים וגם כדי שלאחרים יהיה יותר נעים. במיוחד לשמור על הטבע שלנו ועל העצים. כי לא נשאר הרבה וחשבו לשמור על מה שכן יש.

לכן אני מתעצבנת כל כך שאני רואה חריתה על העצים. למה להשחית? למה לא ליהנות מהיופי שיש ולתת לו את המקום שלו ואת הכבוד המגיע לו. אני לא מבינה אנשים לפעמים. זה מעבר לבינתי. זה באמת לא בסדר. מקווה שכל אחד יוכל לקרוא את מה שאני כותבת כרגע וישקיע כמה דקות לאחר מכן באמת להרהר עם עצמו מה הוא עושה למען הסביבה שלנו. ואם אתה לא תורם אנא על פי כמה וכמה לפחות שלא תזיק.

עצים עם חריתה זה ונדליזם! חשוב שכולם ידעו את זה. אבל חוץ מלהשחית ולהרוס הייתי ממש שמחה אם אנשים היו עושים טוב למען הטבע שלנו והסביבה. כי אם אפשר לעשות טוב ולא לעשות רע עדיף לעשות מעשה טוב, כי רק ככה נפרה את הסביבה שלנו בטוב שתביא רק עוד טוב. וגם זה מעגל חיים, ממש כמו הטבע שלנו.

לפיכך אני מבקשת מכולם, כל פעם שאתם רואים חריתה על עץ, כל פעם שיש פסולת בידיכם, שנייה חשבו איך אתם יכולים להפוך את העולם לעולם טוב יותר. זה כל בקשתי אליהם. לא מדובר בבקשה גדולה אולם היא בקשה שתשנה את העולם! אנא מכם.