המקום הקט שלי לשים את הראש בנחת

לינה כפרית זה הדבר הכי כיפי שיש בעולם. זה פשוט לזנוח את כל החיים העירוניים וללכת להירגע קצת בטבע מול המרחבים הגדולים. אין הרגשה יותר נעימה של חופש מאשר להשקיף על הנוף ועל ההרים ועל הירוק ועל הדשא ולשמוע את הציפורים ולהריח את הריח האוויר הצלול של הפרחים. הכול כל כך רגוע ושליו בעת חופשה. הלוואי וככה יכולתי להרגיש כל יום ויום. אבל בינתיים אני מסתפקת ב- לינה כפרית על מנת לקבל את השקט שאני חפצה לו כה רבות.

אני לא מאמינה שקיימת פיסה של שקט כל כך טהורה כפי שאני חווה אותה כאשר אני עושה לינה כפרית בצפון. זה נחמד ומרגיע לדעת שיש לי פינה שאני תמיד יכולה לברוח אליה ללא כל חששות וללא כל פחדים ותמיד לקבל את קצת השקט והרגוע שכל כך חסר לי ביום יום. מקומות מפלט אין רבים ואני שמחה על המקום הקטן והשליו שמצאתי לעצמי. אין זו הרגשה יותר שמימית מזו.

אני מקבלת גם ביחד עם החופשה גם ארוחת בוקר גדולה ומפנקת. זה לא רק לינה כפרית מרגיעה אלא גם ארוחת בוקר מזינה ובריאותית. תמיד אחרי שאני נמצאת בצפון אני מרגישה שהצטברו לי המצבורים והכוחות ואני מרגישה כמו חדשה להתחיל שוב תקופה לא קלה אבל אני מוכנה ומזומנה לכול. ותמיד יודעת שכאשר ארגיש שאוטוטו אני עומדת לקרוס אז אני יש בורחת לצפון לפינה הקטנה שלי באזור הלינה הכפרית שלי.

מקווה שלכל אחד ואחד יש את המפלט הקט שלו כמו שלי יש את ה- לינה כפרית שלי, כך שלכול אחד יש את ה- לינה כפרית משלו. חשוב לשמור על שיווי משקל בחיים וזו אפשרות ודרך אחת לממש זאת. שתהיה חופשה מהנה.

פחדים לא רציונליים

אני ממש מפחדת מ- קוסמים. לא יודעת למה אבל יש בהם משהו ממש שמפחיד ומבהיל אותי עד מאד. כל פעם שאני מגיעה עם הילדים למופע של קוסמים אני ישר מתחילה להרגיש לא טוב. אני נלחצת מהר מאד והגוף שלי מתחיל להזיע. אולי כל ההוקוס פוקוס והנסתר והלא ידוע הוא מעבר לבינתי ולפיכך זה מלחיץ אותי מאד. אני מניחה שאולי יש איזה שהיא חווית ילדות טראומטית שלפיכך אני מגיבה כמו שאני מגיבה.

באמת שהכול מתחיל מחוויות ראשוניות שמעצבות את האישיות שלך ואת מי שאתה. כנראה שהייתה לי חוויה לא נעימה עם קוסמים שגרמה לי לחוש כבר אז זעזוע ולחץ. כנראה שהיום אני מגיבה בדיוק כפי שהייתי קטנה כשראיתי קוסמים לראשונה. מדובר בתגובת שיחזור לאותו אירוע בדיוק. כנראה שלא פתרתי עם עצמי בדיוק מהו אותו הטריגר שבגללו הכול התחיל.

לא זכורה לי מה בדיוק קרה עם אותם ה- קוסמים כאשר הייתי ילדה קטנה אך ברור לי שקרה שם משהו שהלחיץ אותי נורא. כנראה משהו לא רגיל כי לכול שאר הילדים בגן שלי לא הייתה תגובה דומה וגם לילדים שלי אין תגובה דומה וגם לחברים של הילדים שלי אין תגובה דומה. יש כאלו שהולכים למהפנטים על מנת לשחזר זיכרונות מודחקים. האמת שזו יכולה להיות אופציה טובה אבל אני עוד יותר מפחדת ממהפנטים.

כנראה שאצטרך לחיות עם זה. אני מניחה שיש דברים יותר גדולים מאשר לפחד מ- קוסמים. זו האמת סתם שטות קטנה והילדים שלי עוד מעט יגדלו ואז בכלל לא אצטרך להיתקל עוד ב- קוסמים כלל וכלל. זו רק תקופה כנראה שאני אמורה לעבוד ותו לא. אבל עד אז כנראה שכל פעם שאראה קוסם אקפא על מקומי לשנייה.

סיומה של תקופה

איך אני שונאת את הריח של השיפוצים. החליטו עכשיו שמשנים את כל הצורה של המשרד. תמיד היו לי חדרונים קטנים ועכשיו רוצים לעבור לשיטה של חלל פתוח אז עושים עכשיו הכול בכדי להפוך את המקום למקום יפה יותר, אבל זה אומר בינתיים לעבוד שכול הזמן הפועלים מסתובבים מתחת לרגליים שלך וזה ממש לא נוח. זה די אפילו משגע נורא. הריח הוא נוראי וגם יש פה המון רעש והמולה ואני עדיין צריכה להתרכז בעבודה שיש לי לעשות. אבל לפחות עוד שבוע אני יודעת שהם עתידים לסיים את העבודה ואז הם רק צריכים לעשות פוליש ואז כל התקופה הזאת תסתיים.

זו הייתה תקופה גם די ארוכה. לפחות כבר כמה חודשים שאני מסתובבת עם כל הרעש והלחץ הזה לסיים את העבודה שלי בזמן ותחת תנאים לא נוחים לעבודה. זה היה בהחלט לא פשוט אבל נראה לי שאני עמדתי במשימה. אני אוהבת את העבודה שלי ואני מסוגלת לאטום את עצמי מהתנאים הסובבים אותי. לא כל אחד יכול ומסוגל לעשות את זה אבל יש לי את היכולת הזאת ואני מרוצה מכך. כבר מחכה שיעשו פוליש פה ואני אוכל לחזור לשבת בצורה נורמאלית על כיסא ושלוחן.

אם הם כבר יעשו את ה- פוליש זה יהווה סממן לסוף התקופה הזאת. אתם לא יודעים איך אני מחכה לזה. אני אוהבת את השקט שלי. אני אוהבת סביבת עבודה שקטה ונעימה. ככה אני מרגישה שלווה יותר ואין הרגשה יותר חשובה מאשר תחושת השלווה.

אני יודעת שכאשר הפועלים יעשו פוליש באותו היום אני וחברה מהעבודה נלך לפנק את עצמינו בארוחת צהריים מפנקת וטובה. נעשה מהיום הזה חגיגה גדולה. האמת, בא לי ארוחה טובה!

נפלאות האדם והמכונה

מה היינו עושים אם לא היו בתי דפוס? אז לא היו ספרים ולא היו עיתונים ולא היו חוברות לצביעה לילדים? איך הייתה נראית הציוויליזציה אם לא היו לנו בתי דפוס. בטח היינו כמו מתנהגים האדם הקדמון שהיה מעביר את הסיפורים מפה לאוזן. זה גם אמצעי תקשורת מעול אבל כמובן שהודות ל- בתי דפוס אשפר להעביר אינפורמציה בצורה הרבה יותר קלה, הרבה יותר נגישה, ולקהל הרבה יותר רחב. אפשר גם לקרוא ספרים בתור הנאה. אפשר ללמוד על כל נושא שמעניין אותנו. אפשר ללמד ילדים קטנים קרוא וכתוב ולהפעיל אותם עם חוברות צביעה. 

יש ל- בתי דפוס המון תכונות נפלאות ונהדרות. אני המעריצה הכי גדולה של מידע ולא הייתי יודעת מה הייתי עושה בלעדי בתי דפוס. איך הייתי מעבירה את שעות הפנאי? איל הייתי יכולה לקרוא על מידע חדש כישן? איך הייתי מלמדת את ילדיי לקרוא שירים ואגדות? זה מעבר לבינתי איך האדם הקדמון הצליח לשמר את הסיפורים שלו מפה לאוזן. בטח היו מלא סתירות בין סיפור לסיפור ולא הייתה כלל אמינות בדברים.

בתי דפוס מונעים אי טעויות ואי הבנות שכאלו. יש משהו כתוב. זה כתוב על דף לבן חלק. זה כתוב שחור על גבי לבן. אין מקום לטעויות. אין מקום לפרשנויות. זה בדיוק כתוב כמו שזה כתוב. ו- בתי דפוס גרמו לזה הכול להתגשם. ועם הזמן בתי הדפוס הולכים ומשתכללים. נוצרים יותר ויותר ספרים. יש יותר מידע. הכול פתוח בפני כולם.

אני כל כך שמחה שנולדתי לעידן של טכנולוגיה מתקדמת. בתי דפוס הם החלוצים שרעיונם הוא מהפכני, כך להפיץ מידע לכל עבר ויתר הטכנולוגיה המתווספת מוסיפה רק עוד ועוד. האנושות מתקדמת והיא מראה זאת ובגדול.

אלוהיי המלחמות הקטנות

אנו חיים בעולם כל כך בירוקראטי. יש המון טפסים לכול. המון מסמכים לכול. הכול צריך למיין ולתייק. אני לא יכולה עם זה יותר. עכשיו גם אנשים התחילו לעשות למינציה. חס וחלילה שהדף או המסמך הנורא חשוב שלהם לא יתכלה. נורא חשוב דפים. נורא חשוב ניירת. ולמה? כדי לחשוב שיש סדר בעולם שלנו? כדי שנרגיש שאנחנו בשליטה. אני ממש לא מסכימה עם כל הגישה הזאת. זה רק גורם ליותר מתחים ולא מרגישים כלל יותר סדר אלא שיש יותר בלגן שצריך לעשות בו סדר. הכול יצא כמו מעין הפוך על הפוך פסיכי שכזה.

למינציה זה עוד פיתוח של אותו סדר בירוקראטי. אנשים היום התחילו לעשות למינציה לכרטיסי הביקור שלהם, למסמכים שהם חושבים שנורא נורא חשובים. אפילו מלמדים ילדים בגן לעשות למינציה על הציורים שלהם פן הם יתכלו. אבל אז מה אם דברים מתכלים. אולי זה טבע הדברים ואנשים צריכים ללמוד להבין את הטבע ולא לנסות להילחם בו כל הזמן. אבל כנראה זו המלחמה הבלתי פוסקת בין הטבע לבין התרבות.

התרבות תמיד תרצה לעכב ולחנך את הטבע והטבע הפרוע והבלתי ניתן לריסון שוב ושוב ישליט את כוחו. אז עוד דוגמא טובה למלחמה הזאת היא ההמצאה של למינציה. נשמע שאני מוחה על דבר וקטן ופשוט אבל מבחינתי מדבור בהרבה מעבר לזה. אם קצת נקשיב יותר לטבע ואם קצת נבין אותנו ולא ניסה להילחם בו כל הזמן אלא יותר נהיה אחד עם הטבע נוכל להביא לחיים טובים חיים בריאים יותר נוכל להילחם בזיהום האוויר שמתפשט שבעולם שבסוף יביא עלינו צער רב.

אז להילחם בדבר פשוט כמו למינציה זה הצעד הקטן. זו המלחמה שלי. וזו התחלה של תיקון עבורי.  

ירושת הגנים

למרות שיש שילוט איך להגיע למקומות אני אף פעם לא מוצאת את עצמי. הכי מצחיק שהייתי קצינה בצבא והייתי עושה ניווטים על ימין ועל שמאל, אבל מסתבר שיש דבר כזה של ניווטים בטבע לבין ניווטים על הכביש. אני לא מבינה למה אני תמיד צריכה ג'י. פי . אס, בכדי להגיע ממקום למקום. אני לא מבינה איך המוח שלי לא עיבד כבר את כל הנתונים והתחיל לתפוס כיוונים על הכביש.

מזל שיש שילוט, אבל באמת שאפילו זה גם לא תמיד עובד לי. אני כבר לא יודעת מה לעשות. אין לי בכלל תפיסה מרחבית וזה הורג אותי. לא יודעת איך זה קרה. אמי ואבי יש להם תפיסה מרחבית מעולה והייתם מצפים שגם לי זה יעבור קצת בתורשה. בכול אופן מדובר בגנים. דווקא מכול הדברים שיכולתי לרשת ולא ירשתי אז זה חוש התפיסה המרחבי שלי. אני כל כך רוצה לעלות על ההגה ופשוט לדעת לאיפה אני נוהגת בלי להתבלבל כלל וכלל.

אני יודעת שלשלמות דורשת תרגול אבל לעיתים אני חסרת סבלנות ואני רוצה שדברים יקרו עכשיו. אין לי סבלנות לראות איך דברים מתפתחים ואני רוצה את התוצאות. אני רוצה את המטרה. אני רוצה את היעד. אולי זה החלק הצבאי שנותר בי. אבל דווקא הדברים שהכי קשה להשיג אותם, אז דווקא הם לוקחים הרבה זמן. ואם מבחינתי זה לנהוג מבלי בכלל להסתכל על שילוט, אז אני יודעת שזה תהליך, ותהליך אפילו ארוך, אבל הייתי רוצה כבר עכשיו לראות תוצאות.

חוש תפיסתי זה לא משהו שמתפתחים- ביום אני חוזרת ואומרת את זה לעצמי מיליון פעם ביום. זה עוזר ומרגיע. בינתיים אני מסתכלת טוב טוב על כל שילוט ו- שילוט לפני שאני עושה החלטות על הכביש אבל מאמינה בעצמי שיום אחד פשוט אסע, אסע הישר אל יעדי ללא כל היסוסים ותהיות ולא אסתכל לאישורם של השלטים.

אנא קראו והעבירו הלאה

לא אוהבת לראות עצים עם חריתה עליהם. זה עושה לי ממש לא טוב. לא מבינה איך אנשים יכולים להשחית את הטבע היפה שלנו. יש לנו רק ארץ אחת והיא כל כך מיוחדת במינה. בין אם זה הצפון הירוק והיפה לבין הדרום המדברי הצהוב ועד למרכז שמאוכלס בהמוני אנשים. כל אחד צריך לשמור על ארצנו היפה גם בשביל שלנו יהיה יותר נעים וגם כדי שלאחרים יהיה יותר נעים. במיוחד לשמור על הטבע שלנו ועל העצים. כי לא נשאר הרבה וחשבו לשמור על מה שכן יש.

לכן אני מתעצבנת כל כך שאני רואה חריתה על העצים. למה להשחית? למה לא ליהנות מהיופי שיש ולתת לו את המקום שלו ואת הכבוד המגיע לו. אני לא מבינה אנשים לפעמים. זה מעבר לבינתי. זה באמת לא בסדר. מקווה שכל אחד יוכל לקרוא את מה שאני כותבת כרגע וישקיע כמה דקות לאחר מכן באמת להרהר עם עצמו מה הוא עושה למען הסביבה שלנו. ואם אתה לא תורם אנא על פי כמה וכמה לפחות שלא תזיק.

עצים עם חריתה זה ונדליזם! חשוב שכולם ידעו את זה. אבל חוץ מלהשחית ולהרוס הייתי ממש שמחה אם אנשים היו עושים טוב למען הטבע שלנו והסביבה. כי אם אפשר לעשות טוב ולא לעשות רע עדיף לעשות מעשה טוב, כי רק ככה נפרה את הסביבה שלנו בטוב שתביא רק עוד טוב. וגם זה מעגל חיים, ממש כמו הטבע שלנו.

לפיכך אני מבקשת מכולם, כל פעם שאתם רואים חריתה על עץ, כל פעם שיש פסולת בידיכם, שנייה חשבו איך אתם יכולים להפוך את העולם לעולם טוב יותר. זה כל בקשתי אליהם. לא מדובר בבקשה גדולה אולם היא בקשה שתשנה את העולם! אנא מכם.

המלאכים הקטנים פשוט שיגעו אותי

אני לא יודעת מה לעשות עם כל ה- אריזות האלה. הילדים אצלי בגן פשוט השתגעו. מה הם חושבים לעצמם. אני לא מוכנה לטרור הזה. נכון אמרו שהיום נעשה יצירה באומנות אבל לא העליתי על דעתי שהם יעשו יצירות עם קרטונים של אריזות. עכשיו כל הגן פה מבולגן ולא יודעת אם יש לי בכלל היום זמן לעשות סדר וניקיון בכול הבלגן הזה. לא יודעת איפה לשים את הידיים שלי קודם. זה לא עסק ככה. אני צריכה עוזרת גננת.

אבל למצוא עוזרת גננת זה סיפור לא קטן. במיוחד היום עם כל הבלגן עם ה- אריזות האלה, דווקא היום שאני הכי צריכה עזרה, דווקא היום יש כל כך הרבה בלגן. אם הייתה לי עוזרת גננת, הדברים היו נראים אחרת. בטוחה שעם עזרה קודם כל הייתי קצת יותר רגועה ולא הייתי בלחץ כל הזמן והייתה אווירה יותר נעימה, כי גם אני הייתי משרה אווירה יותר נעימה. מקווה שהכול יסתדר לי בסופו של דבר ואולי כן אמצא עזרה, אולי כן אמצע עוזרת גננת אחרי הכול.

עכשיו אני צריכה לנקות אחרי הילדים שלי. לאסוף פה את כל ה- אריזות ולקוות שהם לא יעשו יותר בלגן, מאשר שהם כבר עשו. אבל ככה זה עם ילדים יש תמיד בלגן וכמה שיותר בלגן אז הגן נראה יותר שמח ואם הגן נראה יותר שמח, אז באים יותר אימהות עם ילדים והאווירה בגן היא יותר של רעש והמולה, אבל מדובר בשמחה והמולה של ילדים, שהיא תמיד נוגעת ללב ומשמחת.

אז אני מתחילה עכשיו לסדר את כל הבלגן ולסגור את כל סיפור של יצירות האומנות מ- אריזות מאחורי ולא להציע יותר אף פעם יותר בעולם לילדי לעשות יצירות אומנות. על מה בכלל חשבתי והחל ממחר להתחיל לעשות ראיונות עבודה לעוזרת גננת. די! אני לוקחת את עצמי בידיים.

האוכל הכי טוב

איזה מזל שיש תוויות של תאריכי תפוגה על מוצרים. זה פשוט מזעזע להרגיש לא טוב. אני אוהבת אוכל ואני אוהבת אוכל טוב, אז מזל שיש את אותן ה- תוויות, כי האוכל שאני מגישה, אני אוהבת להגיש את האוכל הכי טוב וכל מי שרק אוכל את האוכל שלי ממש מרוצה וכל הזמן רק אומר שהוא רוצה רק עוד ועוד לטעום ולאכול מהאוכל שאני מכינה.

אני יודעת להכין הכול, החל משקשוקה ועד למוקפץ עם ירקות ועוף. אני נורא אוהבת לבשל ואין כמו הבישול שלמדתי מאימא ועכשיו אני מכינה אותו למשפחתי ולחבריי. כולם פשוט מלקקים את האצבעות. אני כל כך אוהבת לראות את כולם נהנים מהאוכל ואחר כך מבקשים ממני את המתכונים שלי ושל מה שהכנתי. אני כמובן שמחה לשתף, אבל אומרת לכולם שיש לבדוק את ה- תוויות של המוצרים שאותם הם קונים ולשים לב שהם קונים את המוצרים הכי טוב כי זה המפתח להצלחה של האוכל.

אם אין בסיס טוב, אז גם ההמשך יראה בהתאם וחשוב לשים דגש על כך מאד. בגלל זה אני אוהבת להגיד את זה לאנשים כי לפעמים הדבר שהכי ברור הוא למעשה הדבר שהכי הרבה אנשים שוכחים אותו. אבל טוב שיש אותי, בכדי שאני אזכיר להם זאת. שהכי חשוב להסתכל על תוויות וזה לא נושא שיש לקחת אותו כמובן מאליו כלל וכלל.

אני כמובן גם למדתי ממתכונים של אחרים אז אני ממש שמחה שאני יכולה להעביר הלאה לאנשים את המתכונים שלי. רק ככה לומדים. מניסיון של אחרים. אז אני למדתי על הדרך הקשה שחשוב להסתכל על תוויות ולכן אני מעבירה את זה הלאה לאנשים. זה מאד חשוב לי שהאוכל תמיד שמוגש לי ולאהובי יהיה הכי טעים!

אולד פאשן

איך אני לא יכולה לתפקד בלי יומנים. זה פשוט משגע אותי כל האנשים האלה שסומכים על הפלאפון שלהם בכדי שיזכיר להם דברים או על המחשב שלהם. אין אפשר לסמוך על טכנולוגיה? היא מתקלקלת כל כך מהר. היא כל כך לא אמינה. כל אחד יכול לפרוץ אל תוך המחשב ולגנוב את האינפורמציה. אז תקראו לי "ישנה", תקראו לי "לא מעודכנת", תקראו לי "לא מתקדמת", אבל אני אוהבת לרשום ביומנים את הפגישות שלי וימי הולדת של חברים ומשפחה וכל שאר האירועים כאלו ואחרים.

אז אני עדיין מסתובבת עם יומנים גדולים בתוך התיק שלי. לא יכולה בלעדיהם, אין מה לעשות. חברות שלי צוחקות עלי, שכמעט בכל שיחת טלפון שיש לי, אני נוהגת לשלוף יומן כזה או אחר ולרשום את התוכניות העתידות. אני אוהבת לעשות סדר בדברים ואני אוהבת לארגן דברים ואם אין לי יומנים, אני פשוט לא יכולה לתפקד. אני לא יכולה לעשות סדר ולארגן דברים. זה פשוט בלתי אפשרי.

למשל היום, אם לא היה רשום לי ביומנים שיש יום הולדת לבת דודה ,לא הייתי נכנסת באמת לפייסבוק ומחפשת אם למישהו במיוחד יש יום הולדת. אם זה רשום לי ביומן, זה מספיק חשוב. ואז אני יכולה להתקשר ולמסור מזל טוב. לא הייתי יכולה לעשות את זה, אם לא היו יומנים. שזה אמצעי מאד שימושי ויעיל וגם כיף לקבל אותו מתנה בתחילת שנה וגם למסור בתור מתנה בתחילת שנה.

יש יומנים גם ממש יפים. למשל עם כל מיני ציורים של מיקי מאוס עבור ילדים קטנים, או למשל ציורים של פרחים ונופים מרהיבים בעבור המבוגרים או כל מיני תמונות מתוך סרטים. לא חסר שלל של יומנים עם שלל של תמונות על גבי היומנים. נשאר רק לבחור.

שיטת המדבקות ליום צוהל

כל פעם שיש לי יום טוב, אני שמה מדבקות של סמיילי בלוח השנה, שהיה לי יום טוב. נשמע רעיון טיפשי, אבל זה ממש עובד. ימים שעליהם לא שמתי בהם סמיילי, אני חושבת טוב טוב עם עצמי למה לא היה לי סמיילי ביום הזה. לרוב התשובות הן מורכבות, אבל אם אני מנסה להפשיט את כל המילים והתלונות והטענות, בסוף אני מבינה באמת שיש מקור אחד לכל מכאוביי, שקושרים לאותו יום ספציפי ואז עוד סתם דברים מפריעים לי או מרגיזים אותי.

אבל רוב הימים הם ימים של מדבקות עם סמיילי. קשה מאד להכעיס אותי או להעציב אותי או לבייש אותי. אבל מה לעשות. גם אני בן אדם וגם לי יש ימים לא טובים כמו לכולם. אז שיטת מדבקות הסמיילי היא שיטה מעולה לחיים מאושרים ושמחים יותר ואני ממליצה אותה לכל חבריי ומכריי ולכל מי שיקר לי.  ממליצה לכל אחד ואחת לנסות אפילו רק לחודש, כמה דבילי וילדותי זה נשמע. אבל זה עובד. אין כמו חשיבה חיובית ולרצות שיהיה לך טוב.

אם תחשוב טוב וחיובי אז יהיה לך טוב. בגלל זה השיטה של מדבקות הסמיילי היא שיטה מעולה להתבוננות על היום שעבר ועל הרצון שהיום עצמו יהיה טוב, על מנת שיהיה אפשר לשים כמה שיותר מדבקות של סמיילי על הלוח. אני אוהבת להשיג את הסמיילי שלי בסוף היום. אני מרגישה בסוף כל יום של סמיילי בריאה יותר ומאושרת ויותר.

אנשים שמחים הם אנשים שעושים שמח לא רק לעצמם, אלא גם לאחרים. בגלל זה ממליצה לכם גם להעביר את שיטת מדבקות הסמיילי, לכל מי שאתם אוהבים ובעצם לכל מי שאתם מכירים. שיהיה לכולנו יום כתום! 

בדרך אל העצמי

איך אני אוהבת יצירות שיש בהם חריתה אומנותית. זה הופך את היצירה ליצירה כל כך יוקרתית. לא ממזמן הלכתי לתערוכה. זה היה פשוט מדהים לראות את כל היצירות שיש שם. אומנים בארץ כל כך מוכשרים. האמת היא שלא היה אכפת לי לקנות איזה יצירה אחת או שתיים, אבל אין לי כסף. כל יצירה שם עולה הון אבל האמת שבצדק. כל יצירה שווה את סכום הכסף שדורשים עבורה. רואים שהחומרים שממנה עשויים היצירה הם חומרים איכותיים ומשובחים שעלו כסף רב. רואים גם את הזמן וההשקעה והמחשבה שכל אומן ואומן השקיע ביצירתו.

אם לא הייתי כל כך ביישנית, אולי הייתי נגשת לאומנים ומחמיאה להם על יצירותיהם. אבל אני כן ביישנית ולא היה לי נעים. אולי גם אני אלמד לעשות חריתה אומנותית ואדע גם ליצור יצירות מופת. לא בטוח אם אהיה כל כך טובה או מוכשרת אבל עדיף לנסות מאשר לא לנסות. אם לא אנסה בחיים לא אדע. וגם אומרים שרק אנשים שמאמינים בעצמם והם בעלי ביטחון מוכנים להתנסות בדברים שהם יודעים שהם לא מעולים בהם, אבל יש להם עניין בדבר החדש, והם מוכנים לנסות.

אני מעריצה אנשים כשאלה. אולי בגלל זה אני לא חוששת להתנסות בתחומים שונים, גם אם מצפה לי כישלון בסוף ההתנסות. חבל שאין ל כישרון ביצירה או ב- חריתה אומנותית. הכוונה לכישרון טבעי ומולד ומוחלט. אבל התברכתי בתכונות ויכולות אחרים ובטוחה שאמצא את עצמי בקרוב. מקווה שמאד בקרוב, אבל אין לדעת.

עד אז, אני בינתיים מעריכה את העבודה שאני יכולה ליהנות מאומנות. חריתה אומנותית ויצירות אומנים זה לא משהו שכל אחד יכול להעריך. אבל אני כן. ועל כך אני שמחה.

אין כמו אהבה של אימא

אין כמו לפתוח אריזה של מתנה. אני הכי אוהבת ימי הולדת בדיוק בגלל סיבה זו בדיוק. כמובן יותר חשוב לי בימי הולדת זה שאני נפגשת עם חברים ומשפחה ולקרוא את כל כרטיסי הברכה שכתבו לי, אבל בסופו של יום לאחר שכל החגיגה נגמרת, ואחרי שהרימו אותי על כיסא והנרות כבר כבו, מה שנשאר זה המתנות. אני תמיד נוהגת בסיומה של יום הולדת להתיישב לבד בחדר ולשים מסביב את כל המתנות.

אני אוהבת לפתוח את ה- אריזה של המתנות לאט לאט. אני קוראת את הברכה ולאחר מכן אני פותחת את ה- אריזה לאט לאט ובודקת איזו מתנה קיבלתי ליום הולדת. בדרך כלל אני אוהבת גם לשמור את האריזות של המתנות. זה גורם לי לחשוב על יום ממש טוב שהיה לי- יום היום הולדת.

אין כמו לקבל מתנות ביום הולדת. זה סיום מושלם של יום מושלם. בגלל זה אני אוהבת לפתוח את ה- אריזה של המתנות השונות ממש לאט כדי למשוך את הרגע של יום היום הולדת רק עוד קצת. זה הרגשה נורא מיוחדת לקבל מתנות מאנשים שאני אוהבת. רואים שלאנשים איכפת ממני ושאני יקרה להם וניתן לראות לפי המתנות שהם מכירים אותי ויודעים מה אני רוצה ומה אני צריכה. אולי לשם כך גם יש ימי הולדת, כדי שאנשים יוכלו להביע כמה הם אוהבים ומעריכים אותך ולומדים להכיר אותך במהלך השנים.

כבר לא יכולה לחכות לשנה הבאה. כבר לא יכולה לראות איזה מתנות אני אקבל ואיך שאני אפתח את האריזות ממש לאט. אבל את ה- אריזה שאני הכי אוהבת לפתוח לאט היא המתנה מאימא. היא מכירה אותי הכי טוב בעולם ותמיד המתנה שלה היא המוצלחת ביותר ולא בגלל המתנה עצמה אלא כי קיבלתי את המתנה מאימא.

להתמודד עם השד המפחיד

איזה פדיחה זה לשבת שורה ראשונה ב- סטנד אפ. תמיד אני פוחדת שיצחקו עלי. לא יודעת למה אבל אני פוחדת. למרות שזה כל הקטע של סטנד אפ, לצחוק עם אנשים. אז כדי להתגבר על הפחד תמיד אומרים שצריכים להתמודד מולו. אז ביום שישי הקרוב אני וחברה שלי הולכות למופע סטנד אפ ואנחנו יושבות בשורה הראשונה. על בטוח יפנו אלינו. היא בחורה בלונדינית מהדממת ואין מצב שהסטנדאפיסט לא יתחיל לשאול אותה שאלות ואז בטח גם יתחיל לשאול אותי.

אז הגיע יום שישי ואני והחברה שלי לבשנו את מיטב בגדינו ויצאנו למופע ה- סטנד אפ. יכולתי ממש להגיש את הדופק שלי. ממש פחדתי. התיישבתי בכיסא ויכולתי להרגיש איך הקיבה שלי מתכווצת ואיך אני כולי מתכווצת אל תוך כדור דמיוני. הבדרן עלה לבמה, והתחיל את הרוטינה הרגילה של בדיחות על המצב הביטחוני, בדיחות על עדות, בדיחות על בינו לבינה ועוד. ואז הוא נתחיל לדבר עם הקהל. לא עברה שנייה הוא כבר צד במבטו את חברה שלי.

ידעתי שזה הולך לקרות אבל לא ידעתי שזה הולך לקרות כל כך מהר. הוא התחיל לשאול לשמה, מאיפה היא, מה היא עושה, אם יש לה חבר, למה חבר שלה לא פה, עם מי היא הגיעה. ואז הלב שלי ירד לתחתונים. עכשיו הוא הולך לשאול אותי שאלות. מזה כל כך חששתי. מזה נענעתי ללכת למופעי סטנד אפ שנים ועכשיו הוא הולך לשאול אותי שאלות! הרגע הנורא ביותר שיכול לקרות לי עתיד להתרחש.

חברה שלי ראתה אותי שאני מאדימה ואז מכחילה. פשוט לא יכולתי להפסיק להחליף צבעים. אבל פתאום הסטנדאפיסט שאל: "יש חיילים בקהל?" ומיד כל החיילים עשו המון רעשים. מה? מה קרה פה עכשיו? הוא לא שאל אותי שאלות? איזה מין מופע סטנד אפ זה? הייתי אמורה להתמודד היום עם הפחד הכי גדול שלי ומה בדיוק קרה פה?

חדוות הקריאה

איך אני אוהבת להרגיש שאני תורמת לסביבה. קודם כל אני בחיים לא אקנה ספר. זה נראה לי בזבוז ממש מיותר. אני לא מדברת על ספרי לימודים שיש בו באמת צורך חוזר ונשנה, אלא על ספר קריאה. כי הרי קוראים ספר קריאה פעם אחת ואז הוא על המדף ולא עושים איתו יותר כלום והוא סתם יושב על המדף ותופס אבק. אני מרגישה שאני פוגעת בעצים ולא עושה להם טוב. שאני מזהמת את הסביבה ולא שומרת עליה ורק מוסיפה עוד זיהום על הזיהום, שכבר יש. בגלל זה גם מאד חשוב לי כל העניין של מחזור נייר.

אין דבר יותר הגיוני מאשר למחזר נייר. במקום לכרות עוד ועוד עצים כלומר לכרות עוד ועוד חיים אז אפשר לעשות שימוש חוזר במה שכבר יש. בגלל זה גם אני ממש שמחה לגבי הטרנד החדש שנוצר שמתרחש כרגע בבתי קפה והוא הספרים שעומדים על הכוננית ושאנשים יכולים להחליף ספר תמורת ספר או להחליף ספר תמורת ספר ועוד תשלום סמלי בלבד. יש גם פרסומת גדולה על הכונניות עד כמה חשוב לחסוך בעצים ועל חשיבות של מחזור נייר.

אני ממש שמחה על היוזמה הזאת. מי שחשב על זה ויזם את זה והוציא את העניין לפועל הוא פשוט גאון. אז עכשיו תמיד יש לי תירוץ למה אני רוצה לצאת לבית קפה. לא רק שאני אוהבת את כל מי שעובד שמה, עכשיו אני מוצאת את עצמי שעות בבית קפה וקוראת ספרים מהכוננית שצועקת על חשיבות מחזור נייר. אין יותר אושר מזה.

אז מצאתי לעצמי עוד שמחה נוספת מלבד מחזור נייר. עכשיו אני יכולה גם לשבת לקרוא ספר בשקט ולא מרגישה רע גם הוא הספר נמשך על שבע מאות דף. שיהיה לכולם קריאה מהנה!  

מזחל אל פרפר

איזה מצחיק זה איך אנשים פתאום יכולים לשנות אופי רק על ידי לבוש קצת שונה ופתאום גם האופי שלהם משתנה. למשל הייתה לי חברה ממש טובה שנמאס לה להיות החנונית של השכבה אז היא החליטה שהיא רוצה לעשות שינוי חיצוני ושינוי פנימי ומעתה היא החליטה שהיא רוצה להיות פריקית. היא ילדה גם נורא חכמה ומוכשרת אז היא הייתה מציירת לה על חולצות והמכנסיים כל מיני סמלים של להקות פנקיסטיות והחלה ללבוש מכנסיים קרועים ומתחת גרביונים שחורים גותיים וחולצות שחורות. היא גם התחילה להתאפר הכול בשחור.

בהחלט הילדה עשתה שינוי תדמית משמעותי. היא הפסיקה להיות נחמדה לכולם והתחילה פתאום להגיד "לא" והיא גם הייתה אומרת את זה בצורה בוטה ומעליבה. גם כי זה לא היה צפוי שהיא תתנהג כך אז זה היה עוד יותר פוגע. המכנסיים, חולצות, חגורות ועוד אביזרים שהיא הייתה הולכת איתם מיום ליום נהיו ליותר ויותר גותיים והיא אף התחילה להסתובב עם כל מיני עיתונים קומוניסטיים אנטי צבאיים וצרחה בקולי קולות שהיא פציפיסטית ושהיא לא מוכנה להתגייס לצבא.

לא הבנתי איך פתאום מישהי יכולה לעשות כזה שינוי של מאה שמונים מעלות. מהילדה הכי טובה וחנונית בשכבה לילדה הפריקית והמוזרה הלובשת חולצות ומכנסיים כה זרוקים. אבל היה נראה שהיא ממש מרוצה מהשינוי שהיא עשתה לעצמה. רואים שהיה לה יותר טוב עם עצמה. שהיא גילתה את עצמה.

עברו שנים רבות ונתקלתי באותה בחורה באוניברסיטה. היא הפסיקה ללבוש חולצות מגוחכות, אך עדיין לא לבשה חולצות אופנתיות. היא כבר הייתה הרבה יותר נחמדה והיה נראה היא מצאה את האמצע שלה, בין הילדה המתוקה והנחמדה לכולם שהיא הייתה לבין הילדה המרדנית שאוהבת להגיד "לא". היה נראה שהיא יודעת היום בדיוק מי היא ומה היא ושהיא מצאה מקום שקט ושלם בחיים שלה. אז היום בחבורה כשאנחנו מדברות על שינויים, אני תמיד מספרת את סיפורה של אותה בחורה חנונית לשעבר.

אני מצילה חיים

איך אני שמחה שאני מתנדבת ב"צער בעלי חיים". אני מרגישה שאני עושה משהו חיוני עם החיים שלי ושאני עוזרת ולא מבלה את ימי לריק. הכלבים והחתולים שמגיעים אלינו הם כל כך קטנים וחמודים וחסרי ישועה ואנחנו לוקחים אותם אלינו ומאמצים אותם לחיקנו ומטפלים בהם ונותנים להם חום ואהבה וגם מים ואוכל ושמיכות לחימום. אני כל כך אוהבת את "צער בעלי חיים". הפעילות שהם עושים היא כה חשובה, היא מצילה חיים, שאין יותר חשוב מזה. חוץ מהסיפוק האדיר שאני מקבלת מעצם התנדבותי ב"צער בעלי חיים" מדי שנה אני מקבלת גם לוחות שנה של חתולים וכלבים מתקתקים וזה ממש עושה לי את כל השנה.

לוחות שנה אלו מציגים תמונות של חתולים וכלבים לרוב בפוזות שונות ומשונות. לעיתים נוגעות ללב ולעיתים מצחיקות ומשעשעות. אני אוהבת להעניק את לוחות שנה אלו למשפחה וחברים וכשאני מוסרת להם לוחות שנה אלו אני גם מסבירה להם על החשיבות של" צער בעלי חיים" וכמה הם יוכלו לעזור אם הם רק יתנדבו שעתיים בשבוע. חברה שלי אכן הסכימה איתה שהחשיבות של צער בעלי חיים היא כה רבה וכיום היא מתנדבת איתי פעמיים בשבוע למשך שלוש שעות לכל משפגש.

אנחנו נותנות אוכל שתייה לכלבים והחתולים האבודים או אלו שרק נולדו וננטשו על ידי אימם וכמובן משחקות איתם ומשרות אליהם המון חיבה. הכלבים והחתולים במציאות הרבה יותר מרגשים ומצחיקים מהכלבים והחתולים שמופעים על לוחות שנה, אבל כמובן שאי אפשר להשוות. יצור חי הוא עולם ומלואו. ולהציל עולם ומלואו זו חוויה שאין לתארה והאושר והסיפוק הם פשוט אדירים עד שלא ניתן לתאר זאת בכלל במילים.

אז בתור צ'ופר אני מקבלת לוחות שנה מידי שנה בשנה. לוחות שנה מתוקים ויפים. אבל את הסיפוק שאני מקבלת מהתנדבות שלי אני יכולה להרגיש כל שנייה ושנייה ואין לי צורך בקבלת לוחות שנה כדי לזכור שכבר שנים על שנים אני מתנדבת ועדיין אין זאת מספיק.