למרות שיש שילוט איך להגיע למקומות אני אף פעם לא מוצאת את עצמי. הכי מצחיק שהייתי קצינה בצבא והייתי עושה ניווטים על ימין ועל שמאל, אבל מסתבר שיש דבר כזה של ניווטים בטבע לבין ניווטים על הכביש. אני לא מבינה למה אני תמיד צריכה ג'י. פי . אס, בכדי להגיע ממקום למקום. אני לא מבינה איך המוח שלי לא עיבד כבר את כל הנתונים והתחיל לתפוס כיוונים על הכביש.
מזל שיש שילוט, אבל באמת שאפילו זה גם לא תמיד עובד לי. אני כבר לא יודעת מה לעשות. אין לי בכלל תפיסה מרחבית וזה הורג אותי. לא יודעת איך זה קרה. אמי ואבי יש להם תפיסה מרחבית מעולה והייתם מצפים שגם לי זה יעבור קצת בתורשה. בכול אופן מדובר בגנים. דווקא מכול הדברים שיכולתי לרשת ולא ירשתי אז זה חוש התפיסה המרחבי שלי. אני כל כך רוצה לעלות על ההגה ופשוט לדעת לאיפה אני נוהגת בלי להתבלבל כלל וכלל.
אני יודעת שלשלמות דורשת תרגול אבל לעיתים אני חסרת סבלנות ואני רוצה שדברים יקרו עכשיו. אין לי סבלנות לראות איך דברים מתפתחים ואני רוצה את התוצאות. אני רוצה את המטרה. אני רוצה את היעד. אולי זה החלק הצבאי שנותר בי. אבל דווקא הדברים שהכי קשה להשיג אותם, אז דווקא הם לוקחים הרבה זמן. ואם מבחינתי זה לנהוג מבלי בכלל להסתכל על שילוט, אז אני יודעת שזה תהליך, ותהליך אפילו ארוך, אבל הייתי רוצה כבר עכשיו לראות תוצאות.
חוש תפיסתי זה לא משהו שמתפתחים- ביום אני חוזרת ואומרת את זה לעצמי מיליון פעם ביום. זה עוזר ומרגיע. בינתיים אני מסתכלת טוב טוב על כל שילוט ו- שילוט לפני שאני עושה החלטות על הכביש אבל מאמינה בעצמי שיום אחד פשוט אסע, אסע הישר אל יעדי ללא כל היסוסים ותהיות ולא אסתכל לאישורם של השלטים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה